איך חיוך אחד הרס את כל הליך ההתרמה?

Surprised man stop gestureלפני החגים פנה אליי מנכ”ל עמותה, העוסקת בפעילות חינוכית (שיניתי פרטים מזהים) ושאלה בפיו. המנכ”ל- אדם לבבי וחביב, משדר המון רגש ושמחה, ומצליח לתקשר עם תורמים פוטנציאליים רבים, אך בכל פעם כשהתורם מגיע לראות פעילות בשטח- הוא יוצא עם תחושה פחות נעימה, וממילא עם תרומה פחותה (או אי-תרומה בכלל).

שאלתי אותו על הפעילות ועל מה שקורה בשטח, אך טרם “עליתי על המוקש”, מכיוון שנראה היה שמדובר בפעילות מיוחדת ביותר. באחד הימים הזדמן לי להגיע לאזור בו נמצאת העמותה והחלטתי לראות במו עיניי מה קורה במקום, ומדוע תחושת המנכ”ל היא כה כבדה.

אולי הדבר יישמע לכם הזוי, אך הנה חלק מקורותיי במקום:

נכנסתי לבניין, פניתי למזכירות. המזכירה הייתה עסוקה בצעקות על אחד מספקי העמותה, ולא הורידה את הטון, אף כשראתה אותי. לאחר שהמתנתי כמעט רבע שעה, (ללא כל סימן מצד המזכירה שהיא אכן שמה לב אליי…) החלטתי לעלות בעצמי אל קומת הפעילות ולראות את המתחולל במקום במו עיניי. בניין הפעילות היה מקושט ומעוטר בקישוטים מרהיבי עין, אך אף לא אחד ניגש לשאול אותי האם אני זקוקה להכוונה כלשהי במקום, והאווירה במקום הייתה קרה מאד.

הגעתי לחדר המנהלת החינוכית, הושטתי לה את ידי והצגתי את עצמי. לחיצת היד שלה הייתה רפויה ובלתי נעימה. היא לא התבוננה עליי, וחייכה אליי חיוך שאמר: “תסתלקי מפה, את מפריעה לי…”. אמרתי לה שאני שמחה לפגוש אותה כמנהלת את פעילות הקודש המתבצעת במקום. היא הגיבה לי בחצאי משפטים והראתה לי שוב כי נוכחותי אינה רצויה במקום.

לא הייתי צריכה לשהות יותר זמן במקום, כדי להבין כיצד פועלת אנטיפטיות במיטבה, ומדוע התורמים אינם רוצים לתרום לארגון זה, לאחר קבלת פנים ‘נחמדה’ שכזו.

“היא מעולה מבחינת סדר וארגון, הפעילות דופקת כשורה והכל מתנהל על הצד הטוב ביותר. היא באמת לא שיא הנחמדה וקשה לכולם להשביע את רצונה הפרפקציוניסטי, אבל היא מבצעת את עבודתה במושלמות”- אמר לי המנכ”ל לאחר שהסברתי לו כי חוויתי באופן אישי את החוויה השלילית שאולי חווה גם התורם.

“אבל המציאות בשטח היא עגומה. אין טיפת חיוך במקום הזה, וממילא קשה להתחבר לפעילות הקודש המתבצעת במקום”- השבתי.

הביקור ההזוי הזה הזכיר לי את הידיעה עליה שמעתי רק לאחרונה, על אודות מישהי שהחלה לעבוד כמגייסת כספים במוסד מסוים. אני מכירה את אותה אשה במשך שנים; היא אשה קשת יום, אשר לאורך כל השנים היו לה בעיות כבדות בהתנהלותה האישית, ולהשיג ממנה חיוך- הפך להיות פרויקט רציני :-). היא אכן בחורה חכמה, בעלת סדר וארגון למופת, אבל החיוך- אותו מצרך החשוב כל כך בעבודת גיוס המשאבים- חסר לה, ובגדול.

לפני כחודשיים שמעתי דיסק מיוחד של יוצר, מלחין ומנגן בשם בנציון בורובוסקי. שיר הנושא של הדיסק הוא: “חַיֵּךְ- וכך יהיו חייך!”

אני חושבת שמשפט זה אמור להוות סלוגן אמיתי לכל מגייס כספים באשר הוא .(ולכל מי שרוצה לפתוח דלתות בתחומים נוספים): “חייך וכך יהיו חייך!”

כלומר: אתה יכול להיות שיא המקצוען, לבוש בקפידה, דובר רהוט, ומסבירן מעולה, אבל אם לא תחייך- התרומה תישאר בכיסו של התורם הפוטנציאלי.

לעומת זאת- חייך באמת, תן לתורם את ההרגשה של הקירבה, של היותו חלק ממשפחת העמותה שלך, תן לו את החיבור האמיתי, וכך יהיו חייך הפילנתרופיים, עמוסים בידידות הדדית ובנתינה מתמשכת.

תגובות

comments

פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *